סיפורה של ביילס: הבחנה בין חרדה סובייקטיבית למגבלה אובייקטיבית

בהמשך למאמר חדש שלי ב״זמן ישראל״:

אולימפיאדת טוקיו 2021 הציבה מול העולם את סיפור המתעמלת סימון ביילס, שפרשה מתחרות ואמרה שאינה יכולה עוד להשתתף בה מסיבות רגשיות. לצופים בספורט האולימפי נעים היה להאמין באשליה שספורטאים מצטיינים חסינים בפני חרדות והשפעות נפשיות ופשוט עולים להתחרות כשצריך, ופועלים באופן אוטומטי ויעיל.

AP Photo/Gregory Bull

החלטתה של ביילס הרימה מסך וחשפה את מאחורי הקלעים של התמודדותם הרגשית של הספורטאים. כמותם, גם אמני במה מתמודדים עם חרדה לפני הופעה מול קהל. גם תלמידים וסטודנטים מתמודדים עם חרדה לפני מבחנים. רבים מתמודדים עם חרדה קשה גם לפני ראיונות, לפני הרצאות מול קהל, או לפני דיבור מול קבוצה בישיבות עבודה.

המונח ״חרדת ביצוע״ צבר עם השנים קונוטציה המקשרת אותו לתחום המיני, אך הצורך לתפקד בזמן אמיתי מול קריטריון חיצוני ועיניים בוחנות מקשה על אנשים לתפקד כפי יכולתם האמיתית מסיבות שמקורן פנימי ורגשי בהקשרים מעשיים רבים ומגוונים.

בשונה מרגל שבורה, נפש שבורה וחרֵדה אינה נראית לעין. לו נמנעה ביילס מתחרות מסיבות אורתופדיות, והייתה למשל חבושה בגבס מוחשי לעין, פרישתה לא הייתה מעוררת תגובות סוערות בתקשורת ובלב הצופים והאוהדים. רגל חבושה נתפשת כסיבה אובייקטיבית מובהקת להימנע מתחרות.

אך כפי שיודעים מי שהתנסו בחרדת ביצוע – בתחרויות ספורט, מול קהל, במבחנים, בראיונות ועוד – גם רגשות חרדה וסערת-נפש יכולים להחוות כמכשול מובהק בפני ביצוע במצב המטרה, ממש כמו רגל שבורה בתחרות ספורטיבית.

לרגשות יש תפקיד אבולוציוני חשוב. לא אחת הם מאותתים על קיומן של סכנות חיצוניות אובייקטיביות עוד לפני שהמידע נתפס בחושים ומעובד באופן לוגי. במצב של חרדת ביצוע, הרגשות מאותתים על סכנה שמקורה סובייקטיבי ולא אובייקטיבי. כלומר, על סכנה שנטועה במציאות הפנימית, ולא במציאות החיצונית-אובייקטיבית.

מה הבחין בין יכולותיה של ביילס בריו 2016 ליכולותיה בטוקיו 2021? יתכן וההבדל נעוץ ביכולות הספורטיביות האובייקטיביות שלה, ויתכן שמקורו במצבה הרגשי-סובייקטיבי.

חלק מעבודתם של מאמנים הוא לשחרר את הספורטאים שלהם ממכשולים מנטליים שמונעים מהם לבטא בזמן אמיתי את כשרונם ואת היכולות והמיומנות שפיתחו. מאמנים (גם בתחום הספורט וגם בענף ה״קואוצ׳ינג״ שמעבר לספורט) חותרים לסוגסטיה שתאפשר אופטימיזציה מנטלית בזמן הביצוע. קצת כמו סיסמת הבחירות המגייסת של אובאמה בזמנו, Yes We Can.

כך למשל נאום המוטיבציה המפורסם של השחקן אל פאצ׳ינו כמאמן פוטבול שקורא לשחקניו להתקדם רק עוד אינצ׳ ועוד אינצ׳ במקום לחשוב על סכנת ההפסד. טכניקות נוספות לעידוד המוטיבציה ורוח הלחימה הספורטיבית מדגישות את רוח הקבוצה ואת העוררות הפיזית, כמו ריקוד ההאקה (Haka) המאורי שאומץ בידי נבחרות ספורטיביות בניו-זילנד ובעולם כטקס מעודד ומעורר לפני משחקים. בהקשר דומה התפרסמה גם האצנית האוסטרלית מיכאלה ז׳נק שעודדה את עצמה בריקוד לפני תחרות ריצה, ולהבדיל מאמן ג׳ודו גרמני שטלטל ואף סטר למתאמנת שלו כדי לייצב ולארגן אותה טרם עלותה לתחרות באולימפיאדת טוקיו.

לעיתים רגשות החרדה מאותתים לנו מסיבה טובה שאיננו מסוגלים לתפקד במצב המטרה: הניסיון לימד אותנו שאיננו באמת מספיק טובים לעמוד בדרישות, או שאיננו לגמרי בקו הבריאות, או שקיימות סיבות אובייקטיביות אחרות שחשוב שניקח בחשבון.

אך לעיתים רגשות החרדה פועלים כמו מצפן שהשתבש ומטעים אותנו שאיננו מסוגלים, למרות שאנו מסוגלים בהחלט. במצב זה חבל להקשיב להם, כי התגברות קלה, למשל בעזרת עידוד חיצוני של מאמן או עידוד פנימי בטכניקה מנטלית יעילה, עשויה לארגן אותנו מחדש ולהתחבר ליכולות שלנו כדי לבצע ולתפקד במצב המטרה: בבחינה, בתחרות, בהופעה או בכל מצב ביצועי אחר שהחרדה מערערת ובולמת אותנו למולו.

רמה מסוימת של עוררות וחרדה בריאוֹת ידועה כמשפרת ביצוע דווקא: אדישות יתרה או חרדה מופרזת הן שעומדות בעוכריו של ביצוע מיטבי.

היכולת להבחין בין קושי אובייקטיבי לקושי סובייקטיבי אינה פשוטה, וחשוב לפתח אותה כדי לכוון את מאמצי ההתמודדות שלנו. בטיפול פסיכולוגי אנו לומדים עם הזמן לזהות גורמים ותהליכים רגשיים שמגבילים אותנו ופוגעים בחופש הפעולה שלנו באופן שסותר ומצמצם את טווח היכולות הפוטנציאלי האובייקטיבי שלנו.

עוד על סיפורה של ביילס והאם הוחמצו איתותי מצוקה מוקדמים שלה - במאמר שלי ב״זמן ישראל״.