בעבודתי אני פוגשת מטופלים רבים שמגדירים את עצמם כסובלים מ״תסמונת המתחזה״, כלומר, מהרגשה שהיכולות המקצועיות שמיוחסות להם הן מופרזות ולא מוצדקות. שבעצם, הערך המקצועי שלהם נמוך ביחס למה שמצפים מהם ולמה שמייחסים להם. הם מרגישים זאת ללא קשר ליכולות האמיתיות שלהם, שאותן הם נוטים להעריך לשלילה, ולהתייחס אליהן בצורה מפקפקת, מקטינה ושיפוטית.
תחושת ״המתחזה״ הזו גורמת למצוקה משמעותית, ועולה לא אחת בטיפולים, גם אם ממש לא הייתה הסיבה הישירה שהובילה לפנות לטיפול.
הנה כמה נקודות למחשבה על היבטים מצביים ותכונות ונטיות אישיות שמשפיעים על הנטייה לחוות את ״תסמונת המתחזה״:
1. אלו אוכלוסיות נוטות לסבול מתסמונת המתחזה?
לרוב מדובר באנשים צעירים, שהניסיון שלהם במקצוע ובתפקיד קצר יחסית. אך יכול לפקוד גם את מי שרכשו תחום מקצועי חדש בשלב מאוחר יותר בחייהם.
איני מכירה הבדלים סוציולוגיים משמעותיים בנטייה לחוות את ״תסמונת המתחזה״ (למשל, הבדלים בין נשים לגברים, או לפי מוצא, מיקום גיאוגרפי וכו׳).
2. האם יש קשר בין סוג המקצוע, לבין הנטייה להרגיש מתחזה?
ככל שהמקצוע והתפקיד מתאפיינים בדרישות ובתוצרים פשוטים ברורים – כך קטן הסיכוי שנרגיש בו ״מתחזים״.
למשל, בעבודות פיזיות, מנהליות, שירותיות או חינוכיות וטיפוליות פשוטות וקונקרטיות יחסית, הנטייה לחוות ״התחזות״ נמוכה, כי התפוקה והתועלת הנדרשות מאיתנו הן ישירות וברורות.
מנגד, ככל שהמקצוע והתפקיד מורכבים יותר, וככל שהתוצרים שלהם אינם מוחשיים ומיידיים, אלא מצטברים, רב-ממדיים ועמומים, וככל שקשה יותר לשפוט ולהעריך אותם - כך יש סיכון גדול יותר שנחווה את עצמנו בתוכו כ״מתחזים״.
אני פוגשת למשל באנשים שמתארים חשש שהם ״מתחזים״ בתחומי המשפטים, ההנדסה, הפסיכולוגיה ועוד. גם בתפקידי ניהול ופיקוד, שהם מורכבים ותובעניים בצורה שונה מתפקידים מקצועיים נטולי אחריות ניהולית, ולכן קל לחוות בהם תחושת ״מתחזה״.
3. האם יש קשר בין ״תסמונת המתחזה״ לבין התחזות אמיתית?
אנשים שבוחרים להונות אחרים, לתמרן ולהפיל אותם בפח במטרה לנצל אותם ולהשתמש בהם, אינם נוטים לסבול מספקות ומייסורי מצפון. הם אינם מתמודדים עם תחושות אי-התאמה, חוסר מסוגלות, או מצוקה שמה הנם ״מתחזים״ ו״לא באמת מקצועיים״.
נוכלים מנגד אינם מרגישים צורך לקבל אישור ותיקוף ליכולות ולכוונות הטובות שלהם מהאנשים סביבם, אלא משתמשים ביודעין ברושם השקרי שהם מייצרים, כדי להטעות בכוונת מכוון.
4. אז מה הקשר בין יושרה, לבין ״תסמונת המתחזה״?
מי שאינם בטוחים אם היכולות המקצועיות והאישיות שלהם טובות מספיק ביחס למה שמשתמע מהתואר ומהתפקיד שלהם, בדרך כלל פועלים מתוך יושרה. ודווקא ממנה נובע החשש שאולי מה שהם מציעים, לא באמת תואם לציפיות כלפיהם. לעומת זאת, מתחזים של ממש אינם חוששים לאכזב - אלא חוששים להיתפס.
לכן, ״תסמונת המתחזה״ אינה קשורה לרצון להטעות אנשים, אלא לחשש פן אנו יוצרים רושם מקצועי חיובי מוטעה. החשש הזה קשור לתכונות ונטיות אישיות.
5. תסמונת המתחזה ומושג ״תחושת המסוגלות האישית״ (Self Efficacy)
אחד מהיבטי ״תסמונת המתחזה״ הוא ההרגשה שאיננו באמת מסוגלים לעשות את מה שמצופה מאיתנו (״לדלוור״).
מושג ״תחושת המסוגלות האישית״ מתאר את התפיסה והאמונה שלנו לגבי יכולתנו לפעול באופן שיניב תוצאות מסוימות.
ככל שתחושת המסוגלות העצמית שלנו גבוהה יותר, כך נעריך שיש לנו יכולת טובה להתמודד עם משימות. ולכן נשקיע בהן מאמצים למרות קשיים, מכשולים ומגבלות.
מנגד, ככל שתחושת המסוגלות האישית נמוכה יותר – אנו עלולים להרגיש חסרי אונים, שרויים ברפיון, ללא מוטיבציה, מתוך חוסר-אמון ביכולתנו לפעול בצורה מכוונת-מטרה להשגת תוצאות.
אנו עלולים להרים ידיים, להימנע מלפעול, לוותר לעצמנו, ולחוות תחושות כישלון ודכדוך.
תחושת המסוגלות האישית קשורה לתכונות כמו חוסן, יציבות, רגישות וביטחון עצמי. היא קשורה גם להתנסות האישית המוקדמת (למשל, גדילה בתנאי התקשרות בטוחה, גדילה בסביבה משפחתית איתנה ומחזקת, ועוד) ולהתנסות אישית מצטברת (למשל, חוויות הצלחה וכישלון בלימודים, התמודדות חברתית מוצלחת או רוויית קשיים, ועוד).
ככל שתחושת המסוגלות האישית נמוכה יותר, כך נתפסת היכולת להתמקם במקצוע ובתפקיד החדש, כמאתגרת ומאיימת יותר.
לכן, ככל שאנו מתנסים בהתמודדות אמיתית עם המשימות שנדרשות מאיתנו, כך אנו יכולים לבסס תחושת מסוגלות ספציפית לגביהן. ככל שהתנסות זו תעמיק ותגדל – ״הנקודות יתחברו״ ותחושת המסוגלות המקצועית שלנו תהיה מבוססת יותר.
6. היכולת להציב מטרות קטנות ויעדי ביניים, מול הנטייה להיות מוצפים
ככל שהדרישות המקצועיות מאיתנו מצטיירות בעינינו בצורה כוללנית, גלובלית ודיפוזית, כך קשה לנו לעשות להן אופרציונליזציה ולגזור מהן משימות קונקרטיות שמולן ניתן להתמודד. כשאנו נתונים תחת רושם הכותרת הגדולה של התפקיד במקום להבין את התיפקודים שנדרשים מאיתנו בתוכו – סביר שנרגיש הלם והצפה.
ככל שאנו מרגישים מוצפים יותר כך נהיה משותקים יותר מביצוען של הפעולות הקטנות שמרכיבות את עבודתנו ויכולות לקדם אותנו. למשל, להימנע מהצבת יעד של פתרון בעיה נקודתית ספציפית, או של השגת מטרה קטנה וממוקדת.
למשל, מהנדס מתחיל שמרגיש ״מתחזה״ לגבי יכולתו לתרום בצורה משמעותית ומקיפה לפרויקט הגדול, יכול כתוצאה מכך להימנע מהתמודדות עם משימה ואתגר נקודתיים, שאותם הוא יכול לפתור. עורך דין מתחיל שמפקפק בעצמו, יכול להיתקע בביצוע משמעותי של תוצר ספציפי כמו כתיבת מסמך של חוות-דעת או חוזה, שאותם הוא מסוגל לכתוב בבטחה יחסית.
מחקרים בתחום עיצוב התנהגות מראים שהישגים קטנים בונים ביטחון עצמי ביכולת. כשנמנעים מהצבת יעדים נקודתיים ומביצוע משימות מוגדרות קטן הסיכוי לחוות הישגים קטנים, מהסוג שבונה את הביטחון שלנו.
7. ״תסמונת המתחזה״ ואפקט פיגמליון
תופעת ה״נבואה שמגשימה את עצמה״ מתארת מצב שבו אמונה שלנו אודות עצמנו גורמת לנו לפעול בהתאם לאמונה הזו, וכתוצאה מזה להגשים אותה בפועל.
גם אמונות שמופנות כלפינו מבחוץ יכולות להשפיע על האמונה שלנו בעצמנו. למשל, מחקרים מראים שמוֹרים אשר נאמר להם שילדים מסוימים בכיתתם השיגו ציונים גבוהים במבחן אינטליגנציה התייחסו אליהם בהתאם לכך, ואילו לגבי ילדים אחרים שנאמר להם שציוני האינטליגנציה שלהם נמוכים, הם התייחסו אחרת.
הילדים שנאמר לגביהם שהם ״אינטליגנטים״ אכן הגיעו להישגים גבוהים יותר מהתלמידים שנאמר ש״אינם אינטליגנטים״: התלמידים קלטו מה חשים לגביהם המורים, וזה השפיע על האמון שלהם בעצמם ועל חתירתם להצלחה בלימודים, מעבר לפוטנציאל השכלי המולד שלהם.
אם אנו מצפים מעצמנו להצליח גדל הסיכוי שנצליח, ואם אנו מצפים מעצמנו להיכשל, כן גדל הסיכוי שניכשל. זאת מעבר לפוטנציאל ולכישורים הממשיים שלנו.
ככל שננתח את דרישות התפקיד והמקצוע שלנו בצורה מעשית ונגזור מזה משימות מובְנות ומטרות ברורות – כך גדל הסיכוי שנוכל להיצמד ליכולות האמיתיות שלנו כדי להשיג אותן.
ככל שמשמעות התפקיד והמקצוע שלנו נותרת מוכללת ומעורפלת, כך תחושת היכולת שלנו מושפעת יותר מעמדות ומאמונות כלליות שלנו לגבי עצמנו, ומהרגשות שמשפיעים עליהן. עמדות ואמונות כאלו מייצרות ״רעש״, ומפריעות לנו להתמקד בעשייה בונת אמון עצמי. ולכן, הן עלולות להגביר את ההזדהות שלנו עם היותנו ״מתחזים״.
8. תסמונת המתחזה ומושג ״העצמי הכוזב״
מושג ״העצמי הכוזב״ הוא חוויה נפשית שמתוכה איננו יכולים לפעול ולהתנהל בצורה חופשית ואמיתית, ותחת זאת אנחנו מתמקדים בריצוי של האחרים. התפתחות חוויית עצמי שמרגישה כוזבת קשורה לחוויות ילדות מוקדמות, שבהן במקום לחזק מַבָּעִים אותנטיים של התינוק – האם מעודדת את התינוק להתאים את עצמו לצרכים שלה.
ההתמקדות בריצוי אנשים אחרים, מקשה עלינו להקשיב לעצמנו ולהתמקד ברגשות וביכולות האמיתיים שלנו, גם אם להרגשתנו הסביבה לא מספקת לנו וולידציה.
בתוך חווית ״תסמונת מתחזה״ אנו עסוקים בלקבל תיקוף וחיזוק מאנשים אחרים לכך שאנו מסוגלים ומתאימים לתפקיד ולמקצוע שלנו. בחוויה הנפשית כזו אנו מתקשים להישען על איתותים אותנטיים של עצמנו, ונשארים תלויים במָשוֹבִים החיצוניים.
הפניית מבט פנימה במקום החוצה יכולה לסייע להתייצב בתוך ה״ורטיגו״ הרגשי הזה, על ידי ״קרקוע״ ועגינה בתוך החוויה שלנו עצמנו, מבלי להיות תלויים רק במראה ובמשוב מבחוץ כדי להרגיש מקצועיים.
9. תסמונת המתחזה ומנגנון הדה-וולואציה
תפקידם של מנגנוני ההגנה הנפשיים הוא למנוע מאיתנו לבוא במגע עם חרדה, בדרכים שאינן מודעות במלואה.
הגנות נפשיות של האדרה (אידאליזציה) ודה-וולואציה קשורות לוויסות החרדה סביב הערך העצמי שלנו, ביחס לערך של אחרים.
אידאליזציה גורמת לנו לצבוע בורוד, ואילו דה-וולואציה גורמת לנו לרוקן ערך, כמו בלון שמתרוקן מאוויר בן רגע. אנו יכולים להאדיר ולפנצ׳ר ערך של אחרים, וגם של עצמנו.
אנו יכולים להאדיר למשל מנהל או מנהיג, ובמצב אחר להרגיש שהללו לא שווים כלום, בעוד שערכם האמיתי נותר כנראה כפי שהיה ולא התנדנד בין הקצוות שייחסנו להם.
כשאנו תוקפים ו״מפנצ׳רים״ את עצמנו בתהליך ״דה-וולואציה״, אנו בעצם מגדירים את עצמנו דרך חוסר יכולת וחוסר ערך שאנו מייחסים לעצמנו, ובהתאם לכך, מרגישים קטנים וחסרי כל משמעות וחשיבות.
מנגנון הדה-וולואציה העצמית משתלב ב״תסמונת המתחזה״ שבה אנו תוקפים את תחושת הערך של עצמנו, בהתמקד בהיבט המקצועי של הזהות שלנו.
גם כאן, היצמדות ליכולות ולמשימות עצמן מקטינה מעוצמת האפקט של המנגנון השלילי הזה, שצובע אותנו מבפנים בגוונים משחירים ומקטינים.
תסמונת המתחזה ופרפקציוניזם
כידוע, אויבו של הטוב זה הטוב ביותר. אנשים שנוטים לפרפקציוניזם מתקשים לשאת את היותם לא מושלמים ברמות אידיליות, רמות שלעיתים נגזרות מהן ציפיות ודרישות עצמיות, שלמעשה אינן אפשריות, ריאליות והגיוניות.
לכן, הם מתקשים לזהות את אזור ה״טוב דיו״ ולהציב לעצמם מטרות וסטנדרטים מציאותיים, מבלי לתלות את תחושת הערך העצמי שלהם באותם סטנדרטים גבוהים ומחמירים מדי.
לכן, הנטייה לשפוט את עצמנו כלא מקצועיים מספיק ולכן כ״מתחזים״ יכולה להיות קשורה גם לפרפקציוניזם, שממנו נגזר קושי בהצבתן של מטרות מעשיות יעילות.
11. תסמונת המתחזה וחרדת ביצוע
חרדת ביצוע הינה חשש מפני ביצוע משימה מעבר ליכולות האמיתיות שלנו לבצע אותה.
למשל, חרדה במהלך מבחן יכולה להיות קשורה גם לחשיבות המבחן עבורנו ולמידת המוכנות הממשית שלנו אליו, אך גם לעצם מעמד המבחן, שיכול לערער אנשים שחרדים מפני מעמד כזה.
או, משימה ספורטיבית שדורשת ריכוז וחשופה לסכנת פספוסים ואשר עלולה לעורר חרדה מעצם המעמד גם אם אנו מוכנים היטב לקראתה, משפיעה יותר על מי שמתקשים לשאת את הסיטואציה, גם אם יכולתם לעמוד באתגר הספורטיבי עצמו טובה.
לכן, מי שנוטים לחרדת ביצוע עלולים להכשיל את עצמם ולא להצליח גם במשימות שהיו מסוגלים להתמודד עמן היטב במצב רגוע ושלוו. כתוצאה מכך הם עלולים לצבור חוויות כישלון במקום חוויות הצלחה, מה שמקשה לגבש ביטחון עצמי בתפקיד ובמקצוע.
כשהחרדה מפני כישלון פוגעת בשטף התפקוד המקצועי ובהרגשת האותנטיות המקצועית שלנו, חשוב להישען על דברים שלגביהם אנו מרגישים בטוחים ומבוססים יותר מהביצוע במשימות שמפחידות אותנו.
למשל להישען על יכולות בין-אישיות מפותחות אם אנו נוטים לכך, או לצבור ניסיון וקרדיט (עצמי לפחות) במשימות מקצועיות שנוחות לנו והולמות אותנו יותר, ופחות מעוררות בנו חשש מפני כישלון.
12. תסמונת המתחזה וחרדה חברתית
כשאנו נוטים להרגיש חרדים ומשותקים מקרבתם של אנשים אחרים, קשה לנו לשגשג במחיצתם גם בהיבט המקצועי. אם אנו איננו מרגישים בטוחים בעצמנו ליד אנשים קשה לנו לבוא לידי ביטוי בעבודה לידם ולהוכיח את עצמנו כדי לרכוש מעמד מקצועי בסביבת הייחוס הבין-אישית המקצועית שלנו.
כשחרדה חברתית פוגעת בתחושת המקצועיות שלנו וגורמת לנו להרגיש ״מתחזים״, חשוב להישען על יכולות מבוססות יותר שעומדות לרשותנו, למשל ביצוע המשימות המקצועיות עצמן שיוכל לשמש אותנו כמעין כרטיס ביקור לשווי המקצועי שלנו, בפני עצמנו ובפני אחרים.
13. תסמונת המתחזה - ו״לא הביישן למד״
בשנות עבודתי הראשונות הדבר החשוב ביותר שלמדתי הייתה האפשרות לומר לאנשים ״אני לא יודעת – אני אבדוק״.
זה איפשר לי להימנע מהעמדת פני יודעת כשלא ידעתי. זה גרם גם לאנשים סביבי להאמין לי שאני מבחינה בין תחומי מקצועיות וידע מבוססים לתחומים שבהם איני שולטת. בנוסף, זה גרם לי להרגיש שאני בדיוק מה שאני: זה מה שאני יודעת ומסוגלת בשלב המקצועי הנוכחי שלי.
זה כמובן גם זיכה אותי בלמידה של אותם דברים שהבטחתי לבדוק, ואכן הפך אותי בהדרגה ליותר ויותר מיומנת ומקצועית.
כשאנו חוששים ומתביישים להסגיר חוסר ידע מסוים, גדֵל הסיכוי שנרגיש שאנחנו בעצם ״עובדים על הסביבה״ ואיננו באמת מקצועיים כפי שמצפים מאיתנו או מייחסים לנו.
זאת למרות שחוסר בידע מסוים יכול להתאים בהחלט לשלב המקצועי שלנו, או לסיטואציה מקצועית חדשה - ואינו מגדיר את המקצוענות הכוללת שלנו.
וכמובן, מי שחושש להסגיר חוסר ידע, עלול לפספס גם הזדמנויות ללמידה.
14. תסמונת המתחזה וטיפול פסיכולוגי
הרגשת ״המתחזה״ אמנם קשורה גם לשלב האובייקטיבי במקצוע ובתפקיד, וגם לסוג המקצוע (ראו סעיפים 1 ו-2), אך גם לתכונות אופי ונטיות רגשיות שציינתי פה ולמהויות נפשיות עמוקות נוספות שמפעילות אותנו ומשפיעות עלינו.
תחושת המסוגלות האישית, הנטייה להיות מוצפים ומבוהלים, מידת המוּשפעוּת (והתלות) שלנו מהאישור והתיקוף שמגיעים מאנשים אחרים, הנטייה ״למחוק״ את הערך של עצמנו (דה-וולואציה) או להציב לו סטנדרטים מחמירים מדי, הנטייה לחוות חרדת-ביצוע, חרדה חברתית או ביישנות – כל אלו הן נטיות ותכונות אישיות עמוקות, שמשפיעות עלינו גם באופן כללי, וגם במישור המקצועי.
טיפול פסיכולוגי יכול לסייע לנו להתארגן בתוך המבנה האישיותי-רגשי שלנו בצורה שתסייע לנו להתמודד טוב יותר עם משימות חיים, כולל המשימה המקצועית.
אמנם, טיפול פסיכולוגי (כמו גם הצלחות מקצועיות בפועל) לא בהכרח ״ממגר לחלוטין״ את תסמונת המתחזה: משהו ממנה יכול להישאר איתנו גם אם במציאות השתנינו והתפתחנו. ממש כמו שדימוי הגוף יכול להישאר כחלק מסוים מהחוויה שלנו, גם אם במציאות עצמה גופינו השתנה.
בנוסף, כשמטופל מרגיש ״מתחזה״ הפסיכולוג לא באמת מכיר את הידע והכישורים המקצועיים של המטופל. אך הפסיכולוג יכול לזהות מה מערער ומחליש את המטופל, מה מעורר בו ספקות עצמיים ופקפוק בעצמו, ומנגד, מה מחזק אותו, אלו מצבים גורמים לו להרגיש מבוסס יותר, ומה יכול להקנות לו תחושת עוגן והרגשה שהוא אכן שולט ביכולות המקצועיות שנגזרות ממקצועו ומתפקידו.
コメント